<h1>פסקי הרי"ד — קידושין</h1>
<h2>דף כא.</h2>
[קידושין מ"ט ע"ב] ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת, וכן שהטעתו. ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ יש'. פי' ונאנס ולא עלה, ובעידנא דזבין לא אמ', אמ' רבא הוי דברי' שבלב ודברים שבלב אינן דברים. פי' אע"ג דמוכחא מילתא לעלמ' דאדעתא דלמיסק זבין, כגון שידעו בו שכניו שהיה בדעתו לעלות, אפי' הכי כיון שלא פירש בפיו בעת המכירה כי הוא רוצה לעלות אמרי' דברים שבלב אינן דברים, דאי בדלא מוכח' מילת' למה ליה למימ' אינן דברים, תיפוק לי דלא מהימן דלא כל הימנו לומ' כך היה בלבי ולבטל המכר, ותו דבעי תלמ' מנא ליה לרבא הא ואי דלא הוה מוכחא מילתא אמאי הוה בעי מנא ליה והא סברא קאמ', אלא ודאי אע"ג דמוכחא מילתא שכך היתה דעתו, אפי' הכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים, וגם המורה הכי פירש לקמ' [נ' ע"א] בהילכתין גבי ודילמ' שני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי, אבל האי [גברא] חזינן ליה שטורח לעלות לארץ ישר', ואילו אמ' בשעת המכירה כי אני רוצה לעלות לארץ [ישראל] כאילו מכר לו על תנאי דמי ואין מכרו מכר.
[קידושין נ' ע"א] מנא ליה לרבא הא, אילימ' מהא דתניא יקריב אותו [ויקרא א'] מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואמאי והא בליביה לא ניחא ליה, אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. פי' מוכחא מילתא דבליביה לא ניחא ליה, ולמה אנו (אומרים) הולכים אחר פיו שאמ' רוצה אני, שהרי בליבו אינו רוצה, אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. ודחי ודילמ' שני התם דאנן שהדי דניחא ליה בכפרה. פי' דאע"ג דעד השתא לא היה בליבו להביא, עכשיו נתרצה בכל לב וביטל מחשבתו הראשונה, אבל התם דלא ביטל מחשבתו נלך אחר מחשבתו ולא יהיה מכר. אלא מסיפא וכן אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואמאי והא בליביה לא ניחא ליה, אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. ודילמ' שני התם דמצוה לשמוע דברי חכמ'. אלא אמ' רב יוסף מהכא, המקדש את האשה ואמ' סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו, ואמאי והרי אמ' סבור הייתי אלא משום דאמרי' דברי' שבלב אינן דברים. פי' לא מקשה הכי למימרא דלא הוו קידושין כלל ותיפטר לעלמ' בלא גט, דהא לא מוכחא מילתא דכך היה סובר ולא כל הימנו לפוטרה בלא גט, אלא הכי מקשה, אמאי תנא מקודשת דמשמ' שאם בא אחר וקידשה אין קידושי השיני קידושין, ומותרת לראשון, והא ראשון אמ' סבור הייתי, ונהי דלא מהימן לעלמ' לאצרוכה גט משיני, אם הוא יפטרנה בגט לעצמו יהא נאמן, דהא שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ותהא אסורה לו, אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים, ואפי' אם היה כדבריו קידושי השיני אינן כלום. אמ' ליה אביי ודילמ' שני התם דלחומ' לאצרוכא גיטא מיניה. פי' מאי דתנא מקודשת לאצרוכא גיטא מיניה, ולא מהימן לומר סבור הייתי, אבל למיסרה אנפשיה הכי נמי דמהימן, ודברים שבלב דברים הן, ואינה מותרת לו בלא גט משיני, אבל מיהו אם נתן לה גט הוא אינה צריכה גט משיני, דלא כל הימנו לאוסרה ולא מהימן אלא אנפשיה ולאו אאחריני. אלא אמ' אביי מהכא, ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אפי' הכי אינה מקודשת, ואמאי והא קאמרה בלבי היה. פי' ואע"ג דלא מוכחא מילתא תהא מהימנ' דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא, אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. ודילמ' שני התם דכיון דאתני לאו כל כמיניה דעקרה ליה לתנאיה.
[קידושין נ' ע"א] אלא אמ' רב חייה בר אבין עובד' הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטוה מהא, האומ' לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקומא והביא לו אע"פ שאמ' בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה בעל הבית מעל, ואמאי, והא אמ' בלבי לא היה אלא מזה, אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. פי' אע"ג דלא מוכחא מילתא, אנפשיה יהא נאמן ולא יביא חולין לעזרה. ודילמ' שני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי, היה לו לומר מזיד הייתי, לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא, הוה ליה למימר נזכרתי, דתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר השליח השליח מעל. פי' והילכך אי דברים שבלב דברי' הן יהא נאמן לומ' לא היה בלבי מזה על ידי מיגו, אלא לאו ש"מ דברים שבלב אינן דברים, ותיפשוט מהכא דאע"ג דמוכחא מילתא דדעתי' למיסק, כיון דלא אמ' בעידנא דזבין דברים שבלב אינן דברים. אבל רבינו חננאל זצוק"ל כתב דכל היכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ולא איתקיים הדרי זביני. ואינו נראה לי, אלא אע"ג דמוכחא מילתא דדעתיה למיסק כל זמן שלא הוציא מפיו בשעת המכירה אינו כלום, ולא הדרי זביני כדכתיבנא לעיל דדברים שבלב אינן דברים, אבל אם פירש בפיו כי רוצה לעלות אע"פ שלא מכר לו על תנאי אלא סתם ולא מצי למיסק הדרי זביני. וראיתי שמטים אחר רבינו חננאל דהיכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכין זבין ולא איתקיים הדרי זביני, ומשוים דין זה לדין המברחת בפ' האשה שנפלו לה [כתובות ע"ט ע"א] נכסים דמשום דידיעא מילתא דבעבור שרוצה להינשא קא עבדא אנן שהדי ואמדי' דעתה דלאו בכל לב יהבא ומבטלינן לההיא מתנה. וכן נמי בשכיב מרע [ב"ב קנ"א ע"ב] כשכתב כל נכסיו לאחרים אמדי' דעתיה דסבור למות, ומשום הכי נותן ואם עמד חוזר. וכן נמי מאי דאמרי' התם [שם קל"ב ע"א] מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ושמע שהוא חי שמתנתו בטלה דאזלינן בתר אומדנא, וכן נמי מאי דאמרן בפ' אלמנה ניזונת [כתובות צ"ז ע"א] דזבני אפדניהו משום בצורתא דהדרי זביני משום דאזלינן [בתר אומדנא], ואין הדבר כן, שאם לא היה ידוע שהוא רוצה לעלות לארץ יש' אמאי איצטריך רבא למימ' דברים שבלב אינן דברים, ואע"פ שהן דברים מאן מוכיח שכך היה ליבו, והא גבי מעילה דליכא הוכחה אמרי' ודילמ' למיפטר נפשיה מקרבן קאתי, כל שכן הכא דאיכא למימ' דילמ' לאהדורי זביני אמ' הכי ולעולם דברים שבלב (אינן) הן דברים, אלא ודאי הדבר ברור כשמש דבהכי עסיקינן, כגון שהיה ידוע לכל שכניו כי הוא רוצה לעלות אלא מפני שלא הודיע דבר זה בעת המכר אמ' רבא דדברים שבלב אינן דברים כדכת' בספרים ובעידנא דזבין לא אמ', והאי דזבני אפדניהו כגון דאמור בההיא שעתא כדפרישית, וההיא דמבטלינן למתנה ולא אמרי' דדברים שבלב אינן דברים, ואזלינן בתר אומדנא משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, אבל אם מכרה נכסיה אע"פ שהדבר ידוע שהיא רוצה להינשא מכרה קיים, וכן נמי גבי שכיב מרע אם מכר כל נכסיו לא אמרי' כסבור למות הוא שאם כן למה קיבל מעות ודוקא כשנתן, וחילוק יש בין מכר למתנה, והכי אמרי' בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א], איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו, זימנין אמ' רב יהודה אמ' רב אם עמד חוזר, וזימנין אמ' רב יהו' אמ' רב אם עמד אינו חוזר, ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעיניהו, והא דפרעינהו בחובא. פי' אי איתנהו בעיניהו מכרו קיים דאין סבור למות, אלמ' חילוק יש בין מכר ובין מתנה, וכן נמי בהאי דבעא למיסק ליש' אם לא מכר אלא חילק קרקעותיו לקרוביו, בעבור שהיה סבור לעלות, והיו יודעים העולם כי הוא רוצ' לעלות ולא עלה אין מתנתו מתנה, ואע"פ שבעת המתנה לא אמ' כלום דאיכא אומדנא, ואנן שהדי דאדעתא דהכי עבד, ואין המתנה דומה למכר.
